אנשים עם רגשי אשמה מפותחים לעיתים תופסים את עצמם כיותר מדי אחראים. למען האמת, קיים הבדל גדול בין עיסוק בתחושת אשמה לבין נטילת אחריות.
התבוססות באשמה מביטה אחורה, אל העבר, ומבכה כישלונות והחמצות שקרו "בגללנו". אין בה כל הפקת לקחים או התגייסות לפעולה עתידית. הרבה אנרגיה מתבזבזת על דיבור עצמי שלילי ו"מוריד".
נטילת אחריות פירושה הסתכלות מפוכחת במה שנדרש מאיתנו, תיקון מה שדורש תיקון, ובעיקר הסתכלות קדימה כלפי מה שנדרש מאיתנו ואפשרי לנו מעתה ואילך.
אנשים שמצליחים בחיים הם אלה שאומרים לעצמם בוא ניקח אחריות על מה שקרה או על מה שיקרה ולא כאלה שכשיש משבר מאשימים את עצמם או את הסביבה.
שימו לב לסיטואציות שקורות סביבכם. האם אתם אומרים "קרתה תקלה ,בוא ניקח אחריות וננסה לתקן " או שאתם מאשימים את עצמכם או אחרים ואז נכנסים למעגל של מי אשם כמה אשם..
בואו נתבונן בסיבות שגורמות לשיח פנימי מאשים וננסה למצוא דרכים לחזק את עצמנו ולקחת אחריות
1.חוסר ביטחון או חוסר מקצועיות: הבוס ביקש ממני לבצע מטלה. בסופו של דבר היא לא בוצעה. אם האוטומט שלנו אומר לעצמנו או לבוס :" חיכיתי לחומר ולא העבירו לי", " לא הסברת לי טוב את המטלה" , " בדיוק היה לי עומס" – אלה אמירות של אשמה.
בסופו של דבר המשימה לא בוצעה כי לא הבנתי מה מוטל עליי ולא לקחתי אחריות להבין מה בדיוק מוטל עליי. פחדתי שיחשבו שאני לא מקצועי. לא דרשתי חומר שהייתי צריך מהממשקים שלי ולא ניהלתי נכון תיעדוף של משימות.
2.תפיסה עצמית קורבנית: "שתו לי אכלו לי" . חלק מאיתנו חיים בתחושה שאחרים רוצים לפגוע בנו או לנצל אותנו. כיון שכך, כשאנחנו מתבקשים לבצע משימה , אנו עלולים להגיב בדחייה או בהאשמה.
3.תפיסה עצמית של עצלנות: פעמים רבות אנחנו מעדיפים לתפוס ולהציג את עצמנו כעצלנים מאשר לקחת אחריות על ביצוע משימות שדורש מאמץ והשקעה.
- פאסיביות: לפעמים אנחנו פסיביים, מתוך תחושת חוסר אונים מול המשימה. ואז, כשאנו רואים שאנחנו לא מסוגלים להתמודד – אנחנו מאשימים את כולם.
- חוסר בשלות: חלק מאיתנו עדיין לא התבגר דיו כדי לעכל שאנו האחראים הבלעדיים על תוצאות מעשינו, ושיש קשר בין עשיה לתוצאות.
התוצאה מהתנהלות של מאשים ולא לוקח אחריות היא תחושה נרגנת, לא מקדמת , שבסופו של דבר משניאה את עצמנו על עצמנו ועל אחרים.
המאשים תמיד יסתובב בתחושה שהוא פגוע ,לא מסוגל לעשות דברים כי הוא נכשל , ובסוף יהיה גם פאסיבי מהפחד שיכשל שוב וירגיש אשם. כלומר נוצר כאן מעגל התנהגות שלילי חוזר.
האחריות היא אנרגטית. היא מקדמת פיתרון ולוקחת אותנו קדימה בעוד שהאשמה היא תוקעת. מכניסה לפאסיביות ויוצרת אווירה לא טובה.
בעבודת צוות המאשים ימצא את עצמו מהר מבודד או לא קיים.
אז מה ניתן לעשות?
יש פה הרבה עבודה ריגשית שדורשת הרבה יושר פנימי ואימון עצמי.
נדרש הרבה כוח כדי לשנות את דפוס החשיבה שלנו ושל הסתכלות על העולם מנקודת ראות אחרת.
אנסה לתת כמה טיפים
פרשנות: רגע לפני שאתם מאשימים את עצמכם וכל העולם – נסו לתת לארוע פרשנות אחרת. זה רגע מכונן. הוא עשוי לשים את עצמכם בפוזיציה אקטיבית. מקדמת . מתבוננת קדימה. אחראית.
רגש: נסו לדמיין את הרגש שעולה בכם כשנכשלתם. מטבע הדברים תחושו חלשים, לא מוצלחים, חסרי כישרון ממש אשמים במה שקרה.
נסו להזכר במשימה בה הצלחתם. שימו לב לרגש – תרגישו גאוה, שמחה, שאתם מוכשרים. תחושת מסוגלות.
אם תצליחו לקחת את תחוש המסוגלות הזאת ולגשת איתה למשימה החדשה שלפניכם – יש סכוי רב יותר שיקרה הקסם הזה – שבו תבצעו את המשימה בבטחון ותחושו משמעותיים ואחראים.
תגובה: במקום להגיב לאתגרים בפסיביות, נסו לקדם, לדבר, לשתף , לשאול מה אפשר לעשות . רק לא לקפוא במקום. ואם אתם קופאים במקום – מותר וכדאי לבקש עזרה.
טיפ כנגד הנטיה לחוש אשם, להאשים או להיות פסיבי – תתנדבו: הפוך על הפוך. אם מכינים תוכנית עבודה הציעו את עצמכם. שימו את עצמכם כשותפים , תורמים ונוטלים אחריות.